<h1>ספר החינוך מצוה רנ"א</h1>
<h2>דף כ:</h2>
שלא להקיף פאתי הראש, שנאמר [ויקרא י"ט] לא תקיפו פאת ראשכם, ופירשו זכרונם לברכה שהענין הוא שאסור לישראל לגלח ולהשוות שערות ראשו לאחרי אזניו ולפדחתו כמו שעושים גם היום עובדי עבודה זרה וכומריהם, וזהו שאמרו זכרונם לברכה במסכת מכות [כ' ע"ב], איזהו פאת הראש זה המשוה צדעיו לאחרי אזניו ולפדחתו. משרשי המצוה כדי להרחיק ממנו ולהשכיח מבין עינינו ומכל מעשינו כל ענין עבודה זרה וכל הנעשה בשבילה, ובאה האזהרה מפורשת בדבר שיעשו לה בני אדם בגופותם מפני שהיא למזכרת עון תמיד אחר שהיא דבר קבוע בגוף. ומפני שזה מעיקרי טעם המצוה היו צריכין זכרונם לברכה שיבארו כי הקפת כל הראש גם כן בכלל הלאו, שלא תאמר שתכלית מה שנאסר כדי שלא נדמה להם, והם לא יגלחו כל הראש כלו למדונו שגם זה בכלל האיסור הוא, כמו שבא ביבמות שאמרו שם [ה' ע"א], הקפת כל הראש שמה הקפה, ואיפשר כי התורה אסרה הכל משום דומה לדומה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה במכות [כ' ע"ב] שאחד המגלח ואחד המתגלח כל זמן שסייע שניהם חייבים, אבל לא סייע אין חייב אלא המגלח, והמגלח את הקטן חייב. ובשיעור פאת הראש לא נתנו חכמים שיעור. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה [עכו"ם פי"ב ה"ו] שמענו מזקינינו שאין מניחין פחות מארבעים שערות, זהו לשונו. ומותר לגלח הפאה במספרים שלא אסרה התורה אלא השחתה של תער או משוה צדעיו לאחורי אזניו, ושמעתי דבפאת הראש אף במספרים כעין תער אסור. ויתר פרטיה בסוף מכות. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות בין גלחו בין נתגלחו פטורות, וכמו שדרשו זכרונם לברכה [קדושין ל"ה ע"ב] לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקניך, כל שישנו בבל תשחית וגומר. ומכל מקום אסור להם לגלח הזכר ואפילו קטן. והעבדים אף על פי שהם בגדר הנשים בהרבה מצות בזו חייבים הם בה הואיל ויש להם זקן. וטומטום ואנדרוגינוס הרי הם ספק ונותנין עליהם חומרי זכר ונקבה בזו ובכל מקום, וחייבין בכל, אבל אם עברו אינם לוקין מספק. ובגדר ענין זה אכתוב הכלל שלמדונו זכרונם לברכה במצוות הנשים אף על פי שדרכי לכתבו בפרט בכל מצוה ומצוה, כי מתוך הכלל והפרט יזכירהו הקורא וזהו. כל מצות לא תעשה שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבין חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות חוץ מקידוש ומצה ואכילת פסח והקהל ושמחה. והם אמרו גם כן שאין למדין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ, כי הכולל כדי לקצר כלליו לא יחוש לדברים מועטים היוצאים מן הכלל להעלותן על ספר. ועובר על זה וגלח פאה אחת מן הראש חייב מלקות אחת, ואם גלח שני צדעיו ואפילו בבת אחת והתראה אחת חייב שני מלקיות. וכתב המעתיק בשם הרמב"ם זכרונו לברכה והראוי שלא נמנה אותן לשתי מצות אף על פי שלוקה שתים, לפי ששניהם כתובים תחת לאו אחד, שאילו אמר לא תקיפו פאת ראשכם פאת ראש מימין ופאת ראש משמאל, מצאנו אותן מחייבין עליהם שתים, אז היה רשות לומר שנמנה אותן שתי מצות. אמנם בהיותו מלה אחת וענין אחד באמת שהוא מצוה אחת, ואף על פי שבא בפירוש שמניעה זו היא כוללת חלקים משתנים מן הגוף ושהוא חייב על כל חלק מהם לבד, עם כל זה לא יתחייב שיהיו מצות הרבה, עד כאן לשונו.
